שם: אוולין רוסו

ה7 ביולי, 1789

יומני היקר,

נדמה כאילו אתה הדבר האחרון שנשאר רכושי בו אוכל לבטא את רגשותיי ומחשבותיי.

את החודשים האחרונים העברתי במעצר בבסטיליה, המקום המרוחק והמנוכר שכל צרפתי נשא מבטו אליו במן יראה מעורבבת בפחד.

כבר שנה שאני פעילה במחתרת שהביאה למהפכה המיוחלת, דודי הביא את הבשורה הנאורה מאמריקה במכתבו שכתב למשפחתי בו תיאר את המהפכה שהתרחשה באותה עת ואת החוקה החדשה שבאה בעקבותיה, אותה חוקה שהייתי מייחלת שתהיה לצרפת.

נשבעתי אמונים למחתרת, וכך גם לאדם היחיד שכבש אותי.

את ז'אן ז'אק הכרתי באחד הימים בהם עסקתי בעיסוקיי הרגילים, הפצת הבשורה לכל העם הצרפתי בתקווה שנוכל להביא לשינוי המיוחל. יפה תואר, אצילי אך פשטותו קורנת מהבעתו התמימה ועם זאת מהפנטת. מעולם לא הסתכלתי על גבר בצורה שהסתכלתי עליו, אך הוא רק חבר למחתרת, נשבעתי לעצמי שלא אתן לאנשים אף הקרובים אליי ביותר להסיח את דעתי מן המטרה, שמא הם יכולים לפגוע בי. ובכל זאת, לא עובר יום שאיני מדמיינת אותו קרב אליי ומנחם אותי. עוד מעט הכל ייגמר, הוא לוחש באוזני. בקרוב חלומנו יתגשם.

אך כל המילים האלה מנחמות כמו כוסות רוח למת. איך אוכל לשמוח בידיעה שלא אוכל לראות את חזוני מתגשם?. הכל נגמר. להב הגיליוטינה משויף ומצוחצח, מוכן לקורבן הבא. אני.

הבסטיליה מלאה באנשים כמוני, בעלי חזון משותף שנזכה לראות את צרפת המאוחדת, בה אנשים חיים בביטחון ובחופש.

ה11 בינואר, שיא החורף. הינני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול, הלכתי לקנות מצרכים לאפיית לחם במאפייה המשפחתית, בעוד הולכני ברחוב נשמע קול תרועה המבשר בואו של אציל ושעלי לסור מדרכו, אך לא זזתי. לא שירתתי במחתרת לחינם, שינאה זורמת בדמי אל המתנשאים בעלי הממון. אותו אציל נעץ בי מבט מזלזל, ובלי היסוס, כמן יצר בסיסי, ירקתי מולו על המדרכה. מאז אינני זוכרת כלום, רק כאשר מצאתי את עצמי במגדל ההוא, על מיטתי המיוזעת אותה אני חולקת עם פרעושים ויצורים אחרים. קבוצת אנשים הסתכלה עליי כמעין מפלצת, מאז כבר התרגלתי למבטים אלה.

עוד דקות אחדות ארגיש את הסכין מכוונת לצווארי, חריקת הגלגלת העשויה עץ, צהלות האספסוף המייחל למותי, אך אני לא אבכה, לא אתן לעצמי להראות חולשה מול הפחדנים ההם, הם ימותו בדיוק כמוני. אך לי נשאר מצלם האנוש שאלוהים העניק לי ביום היוולדי. אני יודעת שאמות, אך אני בטוחה, שאזכה לראות מגן עדן את החזון הופך למציאות. תמיד תהיה התקווה, אותה התקווה שזרעתי במו ידיי בכל צרפתי באשר הוא.

עם זאת, הייתי משתוקקת לראות את מבטו של ז'אן ז'אק פעם אחרונה לפני פגישתי עם המוות, הרי המוות הוא אורח מוזמן. אולי אם הייתי מרגישה בפעם האחרונה את נשימתו בעורקיי הייתי יכולה למות מאושרת.

פרטים:

שם: אוולין רוסו

תפקידה: פעילת מחתרת

מעמדה: מעמד שלישי

עיסוקה: עובדת מאפייה

מצב משפחתי: רווקה

גיל: 22

דעה פוליטית: מהפכנית נאורה